עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין "בלוך" לפיו חוכר לדורות לצורך סעיף 2(א) לתוספת ייחשב גם מי שמעמדו במקרקעין עולה מבחינה מהותית לכדי חוכר לדורות הגם שהוא כונה "בר רשות" בחוזה נדחתה
מאת עו"ד צבי שוב ויעו"ד יפעת בן אריה
הרינו לעדכן על פסק דין שניתן אתמול (9.12.14) דנ"א 6246/14 בלוך נ' הו"מ לתו"ב שומרון ואח', במסגרתו נדחתה ע"י בית המשפט העליון (כב' הנשיא הש' גרוניס) עתירה לדיון נוסף על פסק דין "בלוך" (רע"א 725/05) (להלן- "פסק הדין"), שפורסם בניוזלטר קודם רצ"ב לינק https://od-nadlan.co.il/?s=%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9A אשר במרכז הדיון בפסק הדין עמדה שאלת חיובם של בני רשות בנחלות חקלאיות מכוח חוזי משבצת תלת-שנתיים מתחדשים עם רשות מקרקעי ישראל, בתשלום היטל השבחה לפי חוק התכנון והבניה. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי השיבו לשאלה זו בשלילה. לעומת זאת, בית המשפט העליון השיב לשאלה בחיוב, תוך שהוא מורה לעותרים לשלם לועדה המקומית את היטל ההשבחה. עיון בעתירה שלפניו ובפסק דין הביא את בית המשפט העליון למסקנה כי אין זה המקרה המתאים לקיומו של דיון נוסף, בציינו כי אכן, פסק הדין מושא העתירה הכריע לראשונה באופן חד-משמעי בשאלת חבותם של בני רשות מכוח חוזה המשבצת עם רמ"י בתשלום היטל השבחה ולהלכה זו חשיבות רבה, בהיותה מסדירה תחום שיש לו נגיעה לרבים ולכך אין חולק. וכי אכן מדובר בשאלה משפטית שיש לה פנים לכאן או לכאן. ואולם, בכך בלבד אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, שכן, אין לקיים דיון כאמור כל אימת שמתחדשת הלכה או כאשר נושא משפטי נבחן לראשונה, בתמצית או בהרחבה, לפני ערכאת הערעור וכי עצם החידוש שבנושא או עצם ההתייחסות לסוגיה משפטית פלונית אינם מולידים את ההצדק לשוב ולדון בעניין במסגרת הדיון הנוסף. לדעת בית המשפט, הקשיים בסוגיה הנדונה, עליהם הצביעו העותרים, זכו להתייחסות ולדיון נרחב בפסק הדין. עוד צוין כי אף פסקי הדין העיקריים בהם תמכו העותרים את טענותיהם נדונו בפסק הדין. בית המשפט העליון בחן את הפסיקה המנחה של בית משפט, הקובעת כי ניתן להטיל היטל השבחה בהתאם לזכויות המהותיות של המחזיק במקרקעין (רע"א 10998/07 "הייויז" ורע"א 6166/12 קוטליצקי) בהקשר זה הובהר, כי גם בפרשת "קנית", בוססה ההכרעה על ניתוח מהות היחסים המשפטיים ששררו בין קנית לבין רמ"י, כפי שמצאו עיגון בהסדרים החוזיים המסוימים ביניהם, וכי נקבע שם, שהסדרים עתידיים בעלי "לבוש ניסוחי שונה" עשויים להוליך למסקנות שונות. על יסוד האמור, הגיע למסקנה כי הקביעות המצויות בפסק הדין צועדות במתווה הפרשני שנקבע בהלכה הפסוקה, מתיישבות עם ההלכות הקיימות ואינן מנוגדות להן. לדידו של בית המשפט, בפסק הדין נעשה פיתוח של הלכות אלה, בין היתר, תוך הידרשות לנסיבות המקרה. יתרה מכך, חלק ניכר מטענותיהם של העותרים חוזרות על טענות שנדונו והוכרעו בפסק הדין, ונראה כי מדובר בטענות ערעוריות המכוונות נגד נכונות ההכרעה בפסק הדין נושא העתירה. טענות מעין אלה אינן מצדיקות דיון נוסף, שהרי אין המדובר במסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון. יש להביא בחשבון גם את הצורך לעשות שימוש יעיל במשאביו המוגבלים של בית המשפט לבסוף, יש ליתן משקל מסוים אף לכך שפסק הדין ניתן פה אחד. שיקול זה, המצטרף אל יתר הטעמים לעיל, המצדיק אף הוא שלא להורות על קיום דיון נוסף.
מדרגה להקלה
מאת עו"ד צבי שוב ועו"ד אריאל פל
הרינו לעדכן על פסק דין שניתן לפני מספר ימים (7.12.14) על ידי בית המשפט העליון בפני כב' הש' א' רובינשטיין, י' עמית וד' ברק-ארז בברמ 2866/14 גב' הילדה גוזלן ואח' נ' הו"מ לתו"ב הרצליה*, העוסק בעיקרו בשאלת איתורו של אירוע "מחולל השבחה" בנסיבות בהן ניתן היתר להרחבת מרתף אשר נסמך על שתי תכניות – תכנית מתאר מקומית הר/2000מ מיום 25.10.1990 הקובעת כי ניתן יהיה לבנות מרתף עד לקו הקירות החיצוניים של הקומה מעליו (להלן: "תכנית המרתפים") ועל תכנית מאוחרת הר/2000א מיום 9.4.2000 (להלן: "תכנית קומת הקרקע") המסמיכה את הוועדה המקומית לתת הקלה שעניינה הגדלת קו הקירות החיצוניים של קומת הקרקע (להלן: "ההקלה"). במילים אחרות, השאלה הינה: מהו "המועד הקובע" להשבחה ביחס להרחבת המרתף מעבר לקו הקירות החיצוניים כפי שהיה עובר להקלה – מועד תחילת תוקפה של תכנית המרתפים, מועד תחילת תוקפה של תוכנית קומת הקרקע או מועד מתן ההקלה כתוצאה מתוכנית קומת הקרקע?
בפתח דברו של כב' בית המשפט העליון ציין הוא את ההלכה שנקבעה ברע"א 3002/12 הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים נ' רון (15.7.2014) (להלן: "עניין רון"), אשר פורסם בניוזלטר קודם (ר' קישור: https://od-nadlan.co.il/?p=3009) ואשר נסב בשאלה מהו האירוע מחולל השבח בתוכניות הכוללות התייחסות למתן זכויות בנייה נוספות, כאשר העיקרון שנקבע בו הוא שרק זכויות המוקנות באופן בלתי מותנה בתוכנית הן כאלה שניתנות לייחוס כבר לתוכנית עצמה. במקרה דנן, בבוחנו את תכנית קומת הקרקע מול אישור מתן ההקלה כאירוע משביח – קבע כב' בית המשפט כי אין ספק שאף שתוכנית קומת הקרקע מניחה את התשתית לתוספת אחוזי הבניה, היא אינה מבטיחה תוספת כזו, אלא באישור הקלה, ולכן אין מדובר ב"גשר ברזל" לאחוזי הבנייה הנוספים. מכאן שביחס לתוספת אחוזי הבנייה בקומת הקרקע, האירוע שחולל את ההשבחה הוא מתן ההקלות, ולא אישור תכנית קומת הקרקע, וביחס למועד זה תערך השומה.
על כן, נדרש כב' בית המשפט לבחון את אישור מועד ההקלה מול אישור תכנית המרתפים – בעניין זה קבע כי במקרה דנן קיים "סיבוך" נוסף שלא נדון בעניין רון. זאת, בהתחשב בכך שתוכנית המרתפים קובעת לכאורה באופן החלטי כי ניתן יהיה לבנות מרתפים עד לקו הבניין בקומה שמעליהם – מבלי להידרש למתן הקלה מתוכנית מתאר קיימת או לאישור תוכנית חדשה. אולם, בנסיבות העניין, גם נתון נוסף זה לא אמור לשנות את המסקנה לפיה האירוע מחולל ההשבחה הוא מתן ההקלה – הן בהתחשב בשיקולי מדיניות כלליים, הן בהתחשב בשיקולים מעשיים והן לנוכח הנתונים הקונקרטיים של המקרה. כדי לחזק קביעה זו, ציין כב' בית המשפט את ההלכה הידועה שנקבעה ברע"א 4217/04 פמיני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד סא(3) 386 (2006) (להלן: "עניין פמיני") לפיה חישוב היטל ההשבחה נעשה בשיטת ה"מדרגות". על כן, קובע כב' בית המשפט כי ניתן ללמוד מכך לענייננו שללא קשר להשבחה הנובעת מפרסומה של תכנית המרתפים, נוספה כעת "מדרגה" נוספת של השבחה, הנובעת מן הזכויות הנגזרות, ובגינה יש לשלם היטל השבחה נוסף – במועד שהוביל באופן מהותי להשבחה, הוא מועד אישור ההקלה. משכך, הערעור נדחה.
* המייצגת את המשיבה הינה עו"ד אילנה בראף שניר.
