חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

היטל השבחה ערר (צפון) 8146/13 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' הו"מ לתכנון ובניה יזרעאלים

.

.

.

התחלת שימוש בפועל והארכת תוקף היתרים כמועדי מימוש לעניין היטל השבחה אשר לבסוף הורתה ועדת הערר על ביטול דרישת היטל השבחה בסך של 679 מיליון ש"ח

מאת עוה"ד צבי שוב ויפעת בן אריה

שם ומספר הליך: ערר (צפון) 8146/13 חברת חשמל לישראל בע"מ נ' הועדה המקומית לתו"ב יזרעאלים

ערכאה: ועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה , כב' יו"ר הועדה עו"ד חגית דרורי גרנות

תאריך פסה"ד: 14.5.15

פרטי הנכס: תחנת הכוח אלון תבור בתחום שיפוטה של מועצה אזורית עמק יזרעאל.

ב"כ הצדדים: לא צוין.

המדובר בדרישת תשלום של הועדה המקומית יזרעאלים לחברת חשמל בסך של כ-679 מיליון ₪ עבור היטל השבחה בגין אישורה של תמ"א 10/ב/9, אשר לטענת הועדה המקומית השביחה את המקרקעין עליהם מצויה תחנת הכוח אלון תבור המוחכרים ע"י חח"י.

תחנת הכוח אלון התבור הוקמה בשנות התשעים מכוחה של תכנית ג/6919 שינוי 6 לתמ"מ 2, שאפשרה הקמת והפעלת 2 יחידות ייצור חשמל בהספק של עד 110 מגוואט כ"א לשעת שיא, דחק וחירום, בתחנת הכוח אלון תבור. ביום 26.1.03 אישרה הממשלה את תמ"א/10/ב/9, אשר ביטלה את תכנית ג/6919, ומייעדת את השטח לתחנת כוח פנים ארצית, בה ניתן להקים ולהפעיל מלבד 2 יחידות הייצור הקיימות, שתי יחידות נוספות לייצור חשמל מסוג "מחזור משולב" (מחז"מ) בהספק של 370 מגוואט, הכוללות טורבינת גז ויחידה קיטורית, המנצלת את החום השיורי הנוצר בטורבינת הגז.

בנסיבות המקרה, היתרי הבניה המקוריים הוצאו לחח"י בשנים 2003-2004, ותוקפם הוארך בשנת 2007. הועדה המקומית לא דרשה היטלי השבחה בעת הוצאת היתרי הבניה, ואף לא בעת הארכת תוקפם. היתרי בניה משלימים הוצאו בשנת 2007 ו-2011, וגם אז לא נדרש היטל השבחה. לכן, טענה העוררת בין היתר כי דרישת התשלום התיישנה משחלפו למעלה מ-7 שנים ממועד הוצאת היתרי הבניה מכוחה של התמ"א בשנים 2003-2004.

מנגד טענה הועדה המקומית, כי ביום 8.8.07 הוצאו היתרי בניה נוספים להקמת יחידות הייצור (הארכות תוקף); ביום 19.9.07 הוצא היתר להשלמות לבניה והיתר נוסף הוצא ב-11.1.11 לפינוי ערימת עפר קיימת; לפיכך, אירעו שני אירועי מימוש שלא התיישנו – היתרי הבניה הנ"ל, והתחלת השימוש בפועל (בשנת 2009); עילות המימוש המוגדרות בסעיף 1 לתוספת השלישית הן עילות נפרדות שכל אחת עומדת בפני עצמה; עילת המימוש שעניינה שימוש בפועל אינה מוגבלת למקרים בהם לא נדרש היתר בניה; מירוץ ההתיישנות חל אך ורק מיום משלוח החיוב בהיטל השבחה; טענת התיישנות היא בבחינת "מגן" ולא "חרב" ולכן חח"י מנועה מלהעלותה; לחלופי חילופין, במקרה דנן חל הכלל בדבר התיישנות שלא מדעת שכן חברת החשמל לא ביקשה וממילא לא קיבלה טופס 4 ואישור מהנדס הועדה המקומית הנדרשים להפעלת תחנת הכוח.

לסיכום, טענת הועדה המקומית כי אירעו שני אירועי מימוש ברי חיוב: האחד – תחילת השימוש בפועל. בעניין זה נתגלעה מחלוקת עובדתית בשאלה מתי החל השימוש בפועל; השני – חידוש היתר בניה שפקע תוקפו שלטענת הועדה המקומית כמוהו כהוצאת היתר חדש לעניין החיוב בהיטל השבחה, ומשחודשו ההיתרים בשנת 2007, הרי שדרישת התשלום בגינם לא התיישנה.

בהתייחס לטענות הועדה המקומית לפיהן תקופת ההתיישנות בנוגע להיטל השבחה בשל זיקתו הברורה למקרקעין היא 15 שנים אשר תחילתם במועד משלוח הדרישה קבעה ועדת הערר כי דינן להידחות וזאת נוכח פסיקת בית משפט עליון (עע"מ 1164/04 דניאל יצחקי) שקבע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מיום מימוש הזכויות והיא עומדת על 7 שנים. בנוסף, צוין כי הפסיקה הכירה בכך זה מכבר, באפשרות העלאת טענת התיישנות במסגרת תקיפה של החיוב קרי כחרב ולא כמגן.

בהתייחס למועד מימוש הזכויות מוגדר בתוספת השלישית בין היתר כאחד מאלה:

  1. קבלת היתר לפי חוק זה לבניה או לשימוש בהם שלא ניתן היה לתיתו אלמלא אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג שבעקבותיהם חל היטל השבחה; (להלן – "חלופה ראשונה").

  2. התחלת השימוש בהם בפועל כפי שהותר לראשונה עקב אישור התכנית שבעקבותיו חל

    היטל השבחה; (להלן – "חלופה שניה")

    מבחינת לשון החוק, בעוד מועד המימוש הראשון מתייחס לקבלת היתר בניה שלא ניתן היה לתיתו אלמלא "אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג", הרי שמועד המימוש השני – התחלת השימוש – מתייחס לשימוש שהותר לראשונה "עקב אישור תכנית", ולא עקב מתן הקלה או התרת שימוש חורג, הניתנים במסגרת היתר. כלומר, ששימוש שהחל עקב אישור שימוש חורג לא ייכלל בגדר החלופה השנייה, שכן, עצם אישור השימוש החורג יהווה אירוע מימוש מכוח החלופה הראשונה.

    מכך, קבעה ועדת הערר כי ניתן ללמוד על כוונת המחוקק ללכוד ברשת החלופה השנייה מקרים שלא יתפסו ברשתה של החלופה הראשונה. שאם לא כן, הציפיה הייתה למצוא אירועי מימוש נוספים (מלבד תחילת שימוש עקב אישור שימוש חורג) כגון השלמת הבניה ו/או קבלת טופס 4, שבהם הועדה המקומית מעורה, להבדיל מהתחלת שימוש שאינו בשליטתה ואף לא תמיד בידיעתה. אין זאת לדעת ועדת הערר אלא שתכלית החקיקה הייתה לייצר רשת של אירועי מימוש משלימים אשר יאפשרו תפיסתם של כל המצבים בהם הופקה הנאה מהשבחת המקרקעין ולא כפילויות.

    ועדת הערר ציינה בהקשר לכך, מטרת חלופת השימוש בדרך של "התחלת שימוש בהם בפועל" היא למנוע מצב בו לאחר שתכנית משביחה מוסיפה זכויות יפעלו אזרחים מכוח הוראות תכניות לבינוי בפועל או לשימוש אחר, ללא שיסדירו לפי חוק קבלת היתר בנייה, וייהנו מדחייה בתשלום היטל השבחה. לשם כך נקבע כי במקרה זה תחול חובת התשלום עם תחילת השימוש בפועל.

    בהתאם לכך נקבע כי טענת הועדה המקומית משמעותה למעשה שפעולה אחת – הקמת מתקן – יכולה להניב שני אירועי מימוש: האחת – עצם אישורה של ההקמה בהיתר בניה, והשנייה – התחלת השימוש במתקן. בכך יש כפילות שלא ברור מה תכליתה, מלבד פועלה להארכת תקופת התיישנות החוב בגין אותה הפעולה ברת החיוב.

    עוד קבעה ועדת הערר, תחילת השימוש במבנה שניתן לו היתר בניה, בדומה לסיום הבניה, אינה אלא פעולה נוספת להשלמת אירוע המימוש הראשון ואין לראותה כאירוע מימוש עצמאי נוסף, למצער לעניין התיישנות.

    יתרה מכך קבעה ועדת הערר, כי טענתה הנוספת של הועדה המקומית – טענת ההתיישנות שלא מדעת (סעיף 8 לחוק ההתיישנות) – אינה יכולה להיות רלבנטית בכל הנוגע להוצאת היתרי הבניה, שהוצאו ע"י הועדה המקומית עצמה ועל כן היו בידיעתה, אלא לכל היותר לתחילת השימוש, אלא, שכמפורט בהחלטה זו אין בכך אירוע מימוש עצמאי בענייננו.

    לעניין שאלת הארכת תוקף היתר – האם מהווה הוא מימוש זכויות? ציינה ועדת הערר, כי מאחר ומועדי המימוש שנקבעו בתוספת השלישית הם קבלת היתר בנייה, תחילת שימוש בפועל והעברת זכות במקרקעין, הרי שלטעמה אין הצדקה עניינית לראות בהארכת תקופת תוקפו של היתר שהוחל בביצועו, ללא כל שינוי בו, משום היתר חדש הדוחה את מועד התשלום לפי התוספת השלישית.

    כלומר, משמועד הוצאת היתר הבניה נקבע כמועד המימוש, אין עוד כל רלבנטיות לעניין חובת התשלום לשאלה אם ההיתר יבוצע בפועל, כולו או חלקו, אם לאו. בהתאם לכך, גם הארכת תקופת ביצועו של ההיתר אינה צריכה להעלות או להוריד, כאשר המדובר באותו היתר שלא היה בטל , הואיל והוחל בביצועו בתוך תקופת תוקפו.

    מכל מקום, סברה ועדת הערר כי אף אם הארכת תוקפו של היתר מהווה אירוע מימוש זכויות, הרי שבנסיבות המקרה דנן לוקה דרישת התשלום בשיהוי לא סביר המצדיק את דחייתה בכל מקרה.

    בסופו של יום נקבע כי נסיבות המקרה, מלמדות כי הועדה המקומית נמנעה מלדרוש היטל השבחה בגין אישורה של התמ"א במשך כעשר שנים, בנסיבות שבהן ניתן להבין כי אין בכוונתה לדרוש תשלום זה, וחח"י הסתמכה על כך ושינתה מצבה לרעה.

    היתרי הבניה המקוריים הוצאו בשנים 2003-2004, ותוקפם הוארך בשנת 2007. הועדה המקומית לא דרשה היטלי השבחה בעת הוצאת היתרי הבניה, ואף לא בעת הארכת תוקפם. היתרי בניה משלימים הוצאו בשנת 2007 ו-2011, וגם אז לא נדרש היטל השבחה. מדובר בהתנהלות נמשכת על פני פרק זמן ארוך ביותר של כעשור, אשר בנסיבות העניין יש בו כדי ללמד כי לא היה בדעתה של הועדה המקומית לדרוש היטלי השבחה.

    בנסיבות האמורות גרסה ועדת הערר כי דינה של דרישת התשלום להידחות מפאת שיהוי לא סביר, אפילו אם היה מקום לראות בהתחלת השימוש או בהארכת תוקפם של ההיתרים משום אירועי מימוש זכויות, שבשלם תקופת ההתיישנות לא עברה (וכאמור, היא אינה סבורה כך). על יסוד האמור, הערר התקבל. ונקבע כי בשים לב לתוצאות ההליך ולנטל הראייתי בו נדרשה העוררת לעמוד על מנת להפריך טענה לא מבוססת של הועדה המקומית, שלא היתה כלל ממסדי השומה על אף שאירוע המימוש הוא עניין מהותי ובסיסי בה, חויבה הועדה המקומית בהוצאות העוררת בסך של 30,000 ₪.

המערכת מברכת את נמעניה בברכת חג שבועות שמח!!!

שתפו אותי

עדכונים אחרונים

דילוג לתוכן