שאלת הסמכות – היתר לשימוש חורג מתכנית מופקדת
מאת עו"ד צבי שוב ומר עדיאל אולשטיין, מתמחה
מספר הליך: עע"מ 5004/16 א.נ גוסטו נכסים בע"מ נ' ועדת המשנה לנושאים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה – מחוז מרכז
ערכאה: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים בפני כב' השופטים י' דנציגר, י' עמית, ד' מינץ
המקרקעין: מגרש 34/1 בגוש 3991 בלוד.
תאריך מתן פסק הדין: 28.08.17.
ב"כ המשיבות: עוה"ד אודי איתן, שרון אבירם, אמיר בירנבוים
הקדמה: המערערת הינה בעלת הזכויות במקרקעין המצויים בגוש 3991 מגרש 34/1 בעיר לוד (להלן: "המקרקעין"). על פי תכנית בנין עיר לד/1000, ייעוד המקרקעין הוא חקלאות. אולם, על פי תכנית מח/213, שהיא, כלשון בית משפט קמא, "תכנית מחוזית מופקדת", המקרקעין מיועדים לתעשייה, דבר הפקדתה של תכנית מח/213 פורסם ברשומות ביום 24.9.2009.
בשנת 2013 הגישה המערערת לוועדה המקומית בקשה לקבלת היתר בניה לשימוש חורג למטרות מוסך, חניה לרכב וכן להפעלת אתר מחזור פסולת בנין מוצקה. הוועדה המקומית דנה בבקשה וקיבלה אותה בחלקה, כך שהבקשה בנוגע לשימוש חורג למטרות מוסך וחניה התקבלה, בעוד הבקשה בנוגע להקמת אתר מחזור נדחתה עקב אי התאמה לתמ"א 16 ואי התאמה לסביבה.
על החלטה זו הגישה המערערת ערר לוועדה המחוזית שקבעה כי יש צורך בקבלת אישור המועצה הארצית לתכנון ובניה לנוכח הוראות תמ"א 16, המועצה הארצית גלגלה את הכדור לידיה של הוועדה המחוזית לדיון בשאלת היחס בין הבקשה לשימוש חורג לבין התכנית המופקדת שבסמכותה.
עיקר הדיון בענייננו, האם בבקשת היתר לשימוש החורג מהוראותיה של תכנית מחוזית מופקדת, ההחלטה הינה בסמכות הועדה המקומית או המחוזית.
המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים שקבע כי שימוש חורג הוא שימוש הטעון היתר לפי סעיף 145 לחוק, מקום בו שימוש חורג עומד בסתירה לתכנית מקומית (קיימת או מופקדת), אזי הוועדה המקומית מוסמכת לאשרו, בהתאם לסמכותה מכוח סעיף 146 לחוק, אולם מקום בו מדובר בשימוש חורג העומד בסתירה לתכנית מחוזית (קיימת או מופקדת), אזי הוועדה המחוזית היא המוסמכת לאשר שימוש חורג ממנה, והיא בלבד, בהתאם להוראת סעיף 97(ב) לחוק.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים דן בסוגיה וציין כי לשון סעיף 146 לחוק, המקנה את הסמכות ליתן היתר לשימוש חורג לוועדה המקומית, ולה בלבד, מהווה תיקון למצב ששרר בעבר, בו נדרש בנוסף גם אישור הוועדה המחוזית, כמו כן, סעיף 149(א)(4) לחוק קובע במפורש אימתי אין להסתפק באישור הוועדה המקומית (כאשר מדובר בשימוש החורג מהוראותיהן של תכנית מתאר מחוזית או ארצית בלבד).
החוק אינו מבחין, לעניין מתן היתר לשימוש חורג, בין תכניות מתאר מקומיות ותכניות מפורטות הנמצאות בסמכות הוועדה המקומית, לבין כאלה בסמכות הוועדה המחוזית. המסקנה היא כי סמכותה של הוועדה המקומית ליתן היתר לשימוש חורג מכוח סעיף 146 לחוק, משתרעת גם על שימושים החורגים מהוראותיהן של תכניות מתאר מקומיות ותכניות מפורטות מאושרות הנמצאות בסמכותה של הוועדה המחוזית.
בית המשפט העליון הוסיף וציין כי, במקרה דנן התעורר קושי מיוחד בשל העובדה שמדובר בשימוש החורג מהוראותיה של תכנית מחוזית מופקדת. מקום בו מדובר בשימוש החורג מהוראותיה של תכנית מקומית, הרי שהסמכות להתירו מוקנית בכל מקרה לוועדה המקומית, בין אם מדובר בתכנית מקומית מאושרת ובין אם מדובר בתכנית מקומית מופקדת. מכאן שבמישור המעשי, המסקנה כי סעיף 146 חל רק על תכניות מאושרות, היא בעלת נפקות למקרים בהם מדובר בתכנית מחוזית.
כלומר, אם מדובר בתכנית מחוזית מופקדת, הסמכות להתיר את השימוש נתונה לוועדת המשנה להתנגדויות של הוועדה המחוזית (סעיף 97(ב) לחוק), ואם מדובר בתכנית מחוזית מאושרת, הסמכות להתיר את השימוש החורג נתונה לוועדה המקומית. (מכוח סעיף 146 לחוק, ובכפוף לצורך בקבלת אישור של גורמי תכנון נוספים מכוח הוראות חוק אחרות כדוגמת סעיף 149(א)(4) לחוק).
אשר על כן, במקרה דנן, בהתחשב בכך שהשימוש החורג אינו תואם את תכנית מח/213, שהיא תכנית מחוזית מופקדת, נקבע כי אין מנוס מקבלת אישורה של הוועדה המחוזית לשימוש החורג.
הערת מערכת:
במקרים רבים של בקשות לקבלת היתר לשימוש חורג אשר סותר תכנית מופקדת מתעוררת בעיה, זאת כשהתכנית מופקדת משך שנים רבות ללא כל התקדמות, שכן סעיף 97 לא מגביל בזמן את תקופת ההפקדה, על כן ראוי היה במקרים מסוג זה לבטל את ההפקדה או ליצור מנגנון יעיל שיאפשר קבלת ההיתרים על אף התכנית המופקדת.
